עמוד הבית - קוסטה ריקה והאי קוקוס- אוגוסט 2009
קוסטה ריקה והאי קוקוס- אוגוסט 2009
"מהרגע שהתבשרתי על הזכייה בספארי צלילה בקוקוס בתחרות "אפסון הים האדום", שבו לזיכרוני המראות הבלתי נשכחים מנסיעתי הקודמת לאותו מקום לפני 13 שנים. להקות הענק של הפטישנים, כרישים לבני הקצוות בכמויות מטורפות, חתולי הים במספרים דמיוניים, הsilky sharks שהקיפו אותי בסיומה של כל צלילה כמעט, אבל גם ההפלגה הטראומטית בסערה קשה באוקיינוס, כמו שסערה באוקיינוס נראית ומרגישה והפלגה שנמשכה לא פחות מ44 שעות רצופות של הקאות והרגשת חוסר אונים."
נסיעה לקוסטה ריקה וצלילות באי קוקוס
"איפה כולם?" שאל בקוצר רוח נהג המונית הזעפן ב 3:00 לפנות בוקר תוך כדי שהוא מביט במזוודותיי. זה רק אני, אני משיב. "אז מה זה זה? כל המזוודות האלה?" " ציוד צילום וצלילה", אני משיב. "טוב יאללה כנס, אין לי את כל הלילה" משיב ודוחק לי להיכנס למונית לאחר שראה כבר לא מעט תימהונים במסלולו הלילי לשדה התעופה.
מהרגע שהתבשרתי על הזכייה בספארי צלילה בקוקוס בתחרות "אפסון הים האדום", שבו לזיכרוני המראות הבלתי נשכחים מנסיעתי הקודמת לאותו מקום לפני 13 שנים. להקות הענק של הפטישנים, כרישים לבני הקצוות בכמויות מטורפות, חתולי הים במספרים דמיוניים, הsilky sharks שהקיפו אותי בסיומה של כל צלילה כמעט, אבל גם ההפלגה הטראומטית בסערה קשה באוקיינוס, כמו שסערה באוקיינוס נראית ומרגישה והפלגה שנמשכה לא פחות מ44 שעות רצופות של הקאות והרגשת חוסר אונים.
הטיול לקוסטה ריקה החלה ברגל ימין: המזוודות העמוסות לעייפה בציוד צילום וצלילה שחרגו בהרבה מהמשקל המותר הצליחו לעבור את הבידוק ללא בעיה מיוחדת ושדרוג תמוה למחלקת עסקים בטיסה ממדריד לסאן חוזה הבירה של קוסטה ריקה. ברגע אחד של נדיבות לא אופיינית מצידי, החלטתי לא לעשות עניין מהשדרוג. ויתרתי אפילו על התלונה לאחראית משמרת!
אפשר להתרגל בקלות לפינוקים ולמרחב שמחלקת עסקים מציעה לאיש גבוה ומאותגר ישיבה ממושכת כמוני. זו הטיסה הראשונה שאני זוכר שבה לא ספרתי את הדקות שנותרו עד לנחיתה. הצלחתי אפילו ליהנות בחלקים גדולים מהטיסה. באורח פלא כל הציוד הגיע בשלום. התמקמתי באכסניה צנועה בסאן חוזה הבירה ולאחר יום התאוששות ממחלקת העסקים התחלתי לטייל במדינה היפה הזאת.
קוסטה ריקה היא גן עדן למטיילים: קטנה יחסית, רבגוניות שכוללת הרבה ירוק, חופים קסומים של הים הקריבי במערב והאוקיינוס השקט בצידה המערבי. כמו כן, מעל 30 אחוזים משטחה של המדינה הוכרזו כשמורת טבע. הטיול היבשתי שלי נמשך קצת יותר משבועיים וכלל גיחות בנות יומיים שלושה ליערות עננים ב ,Monte verdeהר געש מרשים (Arenal Vulcano), כפרים פסטורלים, קופים במספרים קטנים (יערות גשם ב Manuel Antonio), ציפורים אין ספור, צפרדעים ארסיות בשלל צבעים והטלות ליליות מרגשות של צבים (Tortugero). כבונוס, גם יצא לי לראות ולצלם את אליפות העולם בגלישת גלים שהתקיימה בתקופה הזו בחוף האגדי Playa Hermosa וגשם, הרבה מאד גשם. לעיתים גשם שאינו מפסיק לרדת שעות, שכן יולי ואוגוסט הם החודשים הגשומים ביותר בקוסטה ריקה. האזורים הגשומים ביותר בקוסטה ריקה זוכים לכמות דמיונית של 7-8 מ´ גשם בשנה. בקוסטה ריקה אפשר להשאיר את המים זורמים בברז בזמן שאתה מתגלח בלי לחוש רגשות אשם. קוסטה ריקה בהחלט אינה מתייבשת. למרות החשש שהגשם והרטיבות הגבוהה עלוליםלגרום לנזק לציוד הצילום שלי, הצלחתי אפילו ליהנות מהשילוב של מזג אויר חמים (ממוצע של 27מעלות) וגשם כמעט רצוף
מראה מיער העננים במונטה ורדה
הר הגעש ארנל ונחל
הר הגעש ארנל וסוסים בשדה
מפל פורטונה
צפרדעים בדוגי סטייל
צפרדע רעילה ביער גשם
קוליברי במעוף
קוליברי
גולש בסבב אליפות העולם בחוף הרמוזה
גולש יפני בסבב אליפות העולם בחוף הרמוזה
הימים חלפו, הקילומטרים באוטובוסים המקומיים הקטנים מדי עבורי הצטברו והעיניים התרגלו לשפע הירוק שאופף אותי מכל עבר וכך, מבלי להרגיש כמעט הגיע יום ההפלגה. יצאנו על גבי ספינה בשם ARGO הספינה הזו חדשה מאד ועברה שיפוץ מהמסד ועד לטפחות לפני קצת יותר משנה כדי להפוך אותה למה שהיא כיום: ספינת צוללים אולטימטיבית באורך 40 מ´ שמסוגלת לקחת 16 צוללים, להפליג בנוחות מרבית, אפילו בתנאי הים הקשים ביותר ובאופן כללי, להפוך אותם מאד מאושרים במזל שנפל בחלקם. מהרגע שעולים לספינה קשה להתעלם מהפונקציונאליות שאינני זוכר כמותה בספינות צוללים אחרות: האלגנטיות המאופקת, המרחב והאבזור המודרני והמפנק גורמים לך לעיתים לשכוח שבאת לצלול ולחשוב שאתה בשיט תענוגות שחיתותי. הספינה הזו עלולה לגרום לכל ספינת צוללים אחרת להראות עלובה. אחת האטרקציות הגדולות של הARGO היא הצוללת הקטנה שהיא נושאת. הצוללת הזו שתוכננה ונבנתה בקליפורניה לצורך עבודה באינטגרציה מלאה עם הARGO, מתופעלת אגב ע"י צוות ישראלי המונה 3 אנשים ובראשם שמוליק בלום, מדריך צלילה וצלם תת ימי מחונן. בנוסף לכל מעלותיו הטובות, הוא גם אילתי לשעבר. הצוללת מסוגלת להוריד לעומק של יותר מ300 מ´ 2 ברי מזל כל פעם. החיות והמראות הנדירים שניתן לראות בצלילות האלה גרמו לפחות לחלק מהאורחים לבחור דווקא ביעד ובספינה האלה. מדובר בחוויה בלתי נשכחת, אך לא זולה בעליל. גופים עצמאיים כמו הnational geographic וגופי מחקר שונים שוכרים את הספינה והצוללת לצורכי עבודה על פרויקטים ממושכים באופן קבוע. היי, אבל מה עם הטראומה מההפלגה הקשה שזכורה לי מהספארי הקודם לקוקוס? נאדה!. ים חלק, שמיים בהירים וקיבה מלאה. וכך עברו עלי 36 שעות נעימות למדי תוך כדי הכנה יסודית של הציוד, ארוחות שחיתות, שינה ואיך לא, סיפורים הדדיים על חוויות צלילה מהעולם.
האורחים האחרים הגיעו ממקומות שונים בעולם: 3 שוויצרים עם מצלמות קומפקטיות ומצלמת ווידאו , שני גרמנים , אחד מהם עם DSLR, 3 ליטאים חביבים מצוידים מצלמות קומפקטיות, זוג סיני חביב, שניהם מצלמים עם ניקון כמובן, כשהגבר מציג את עצמו כצלם מקצועי, שתי יפניות משופמות וזועפות למראה שיכולתי להישבע שיש קרבה ביניהן למתאבק הסומו המפורסם מוסשימרו, שהרסו לי במחי זרוע שעירה את תדמית הגיישה הענוגה, גם הן מצלמות עם DSLR ים של ניקון, ואשה מאנטיגואה, צלמת וידאו מקצועית אף היא ומוציאה לאור של ספרי צלילה. וזהו. אהה, וכמעט שכחתי. אורח אחד מארה"ב. אורח צעיר בן 86, צלם הוידיאו האגדי Stan Waterman שצילם בין היתר את סרט הכרישים המיתולוגי Blue water white death ועשרות סרטים ידועים אחרים. האיש שופע קסם וחוש הומור, ג´נטלמן מהסוג שכבר לא מייצרים היום וכמובן צלם אדיר שצלל כבר בכל חור בעולם וגם בקוקוס (פעם בשנה, במשך עשרות שנים).
הצלילות מבוצעות משתי סירות קשיחות שנקראות פנגות, כל אחת מהן נושאת בנוחות 8 צוללים ומצוידת בשני מנועים אימתניים של 115 כ"ס. הצוללים מחולקים ל2 קבוצות, להלן הקבוצה הצהובה והקבוצה הכחולה והסדר הזה נשמר לאורך כל ימי הצלילהARGO.
הARGO צילום: שמוליק בלום
הצלילות
וכך עמוס בתקוות אך מפוקח בעקבות הירידה הכללית בכמויות הכרישים שנצפו כאן בשנים האחרונות התחלנו את יום הצלילות הראשון. הצלילה הראשונה נערכה במקום שנקרא Manuelita garden. אתר רדוד אך חביב, סמוך מאד למקום עגינתה של הספינה. המים חמים במידה מפתיעה, 27-28 מעלות והראות סבירה לקוקוס: 10-15 מ´. האתר מלא חיים. מיד עם הירידה למים נתקלנו בלהקות גדולות של grunts ונתחנים בכמויות גדולות . בסביבות 60-70 כרישים לבני קצוות חסרי פחד ליוו אותנו כבר מתחילת הצלילה, מסתובבים בקבוצות קטנות. מבחינתי הכרישים לבני הקצוות הם המקבילה לזהרונים האילתים בקוקוס, רואים אותם בכל מטר ונמאס מהם מהר מאד: האתר כמו בשאר האתרים בקוקוס שורץ trumpet fish (דומים לחלילנים, רק הרבה יותר יפים) ונפוחיות מנוקדות שחור לבן וצהוב שחור. זרם די חלש ליווה אותנו.
להקת דגים בmanuelita garden
הצלילות השנייה והשלישית נערכו מצידו השני של האי, לשני כיוונים מנוגדים כל פעם, במקום שזכור לי מבטיח מאד מהפעם הקודמת; Manuelita outside ו Manuelita channel. להקות נאות של דגים הסתובבו סביב הבולדרים שמשמשים תחנות ניקוי. Travalies גדולים חולפים בינינו ללא פחד וג´קים מנסים לצוד דגים קטנים. לובסטרים בודדים נראים מסתתרים במחילות ובנוסף, כל יתר הדגה העשירה שראינו בצלילה הראשונה. לבני הקצוות נראים במספרים גדולים יותר, אני מאמין שיותר מ100 פריטים לצלילה. לקראת סוף הצלילה ה3, הייתי עד לתופעה מעניינת, להקה גדולה אך מפוזרת של ג´קים, מחולקת לזוגות- נקבה כסופה וזכר שחור. זו עונת הרבייה של הדגים הללו, אבל תמיד צפיתי בהם כלהקה ולא כאוסף גדול של זוגות בודדים שצמודים האחד לשנייה. אבל עם כל הכבוד, לא בשביל זה אנשים עושים את המאמץ ובאים לקוקוס. צוללים מגיעים לכאן כדי לראות את הלבן בעין של הפטישנים ולא אזכיר כרגע חיות נוספות שמפנטזים לראות מחשש לעין הבישה. יתכן שהמים החמים והזרם הבלתי קיים כמעט הרחיקו בינתיים את הפטישנים למחוזות רחוקים עד שיבשילו התנאים לחזרתם.
לקראת השעה 18:00 התארגנו לצלילת הלילה במקום שנקרא Manuelita coral garden. המקום ידוע בפעילות הלילית הסוערת של הכרישים לבני הקצוות. במשך השנים הכרישים התרגלו לנוכחות הצוללים ותאורת הפנסים ולעיתים אפילו נעזרים באור הפנסים כדי לאתר את טרפם. למרות התאורה, הם הצליחו לפספס לא פעם דג שממש דגמן עבורם וכמו זעק "איכלו אותי!". כבר בתחילת הצלילה ראינו מספר כרישים פעלתנים שמחפשים ציד. המזון החביב עליהם הוא תוכינונים ,trumpet fish ו file fish. הכרישים מסתובבים כבודדים או בקבוצות קטנות סמוך לקרקעית בעומק של 9-12 מ´ ומשחרים לטרף. אי אפשר להשוות את העצלות ומיעוט התנועה שלהם במהלך שעות היום לפעלתנות האינטנסיבית שלהם בלילה. ואכן, לאחר מספר דקות איתרו הכרישים תוכינון אומלל שהתחבא במחילה. המחזה היה מדהים, תוך פחות מדקה התאספו עשרות כרישים על שטח של 4-6 מ´ מרובעים, הכניסו את ראשם למחילות בסביבה ונלחמו על זכותם לקרוע חתיכות מהתוכינון הבר מינן ודגים אחרים שהסתתרו במחילות הסמוכות. האקשן היה מהמם. מהומה רבתי, תנועות שחיה אגרסיביות, אך התעלמות מוחלטת מהצוללים בסביבה. בתדרוך קיבלנו הוראות לגבי ההתנהגות במחיצת הכרישים: אין להתקרב למרחק של יותר ממטר וחצי לקרקעית, אין להאיר עם הפנס לעבר צוללים כדי לא להפוך אותם למטרה בשעת בולמוס האכילה וכמובן צריך להישאר כקבוצה. כמובן שכל ההוראות נשכחו ברגע שהתחיל הטירוף. כל צולל וצלם ניסה לשפר עמדות, סנפירים נראו בכל פינות הפריים, ידיים רועדות מהתרגשות אחזו סלעים סנטימטרים ספורים מפיות הכרישים והיתקלויות כרישיםצולליםמצלמות התרחשו בכל עבר. בדרך נס הכל עבר בשלום (לא בעבור התוכינון) והדקות הארוכות של הטירוף השאירו זרם אדרנלין שוצף בעורקים- חוויה אדירה ששיפרה בצורה משמעותית את תחושת האכזבה הקלה שהייתה מנת חלקנו ביום הראשון. אפילו סטאן ווטרמן שכבר צפה באי אלו מפגשים חזקים הודה שזו אחת החוויות החזקות שחווה בצלילה ובטח בצלילת לילה!
לאחר הרצאה וסרטונים מרתקת של סטאן בערב הלכנו לישון. כמובן שחלומות על מפגשים נוספים פקדו את חלומותיי בלילה.
לילה של feeding frenzi בmanuelita garden- כרישים לבני קצוות
למחרת בבוקר קמנו לבוקר גשום כמיטב המסורת בקוקוס ולאחר אחרות בוקר מוקדמת שמנו פעמינו לעבר dirty rock, אחד האתרים המיתולוגים בקוקוס. האתר הוא צוק גדול מרוחק כק"מ וחצי מהאי המרכזי. לפני הירידה למים נתפס לי הצוואר כתוצאה מתנועה חדה שביצעתי וסבלתי מכאבים עזים בכל תנועה. החלטתי שאני מנסה להתעלם מהכאבים ככל שניתן. לא כל יום אני פותח את הבוקר ב dirty rock! מיד עם השקיעה לכיוון תחנות הניקוי ניתן היה לראות שהצלילה הזו לא תחזור על הביזיון שהיה מנת חלקנו ביום הראשון. ניתן היה להבחין בפטישנים שמסיירים באזור. ראות טובה (כ 20+ מ´) עזרה לנו לראות את הפטישנים שהיו די קרובים אלינו. מדי מספר שניות הגיח פטישן או שניים לעבר תחנות הניקוי וברגע שמישהו מאיתנו נשף זרם בועות בלתי נמנע, נמלט חזרה לכיוון הכחול. בהמשך עברנו לpinnacle סמוך ורדוד יותר והמשכנו לצפות ולצלם פעילויות פטישנים. במרחק לא גדול בכחול שייטה להקה ענקית של צניניות. הוחלט לוותר הפעם על התקרבות לעבר הלהקה הענקית ולדחות זאת לפעם הבאה. בחניית הבטיחות יכולנו להבחין בפטישנים נוספים שדאגו לשמור על מרחק בטחון שמנע צילומים ראויים. למרות מגבלת המרחק מהפטישנים, זו הייתה צלילה מוצלחת. אפילו היפניות שמלמלו כל הבוקר משהו שנשמע כמו המלהההד, המלהההד (hummerhead למתקשים 
) נראו פחות זועפות.
פטישן בdirty rock
הצלילה השנייה ביום השני התבצעה לאתר בשם punta maria. האתר הוא pinnacle תת מימי בצורת אמפי רחב לצידו pinnacle נוסף, קטן ורדוד יותר בצידו השני של הקניון. הקבוצה מתקדמת לעבר תחנת הניקוי על חבל אנך, נלחמים קצת בזרם הבינוני ומתמקמים בעומק 29 מ´ בציפייה לאקשן. 7 חתולי ים גדולים תפסו לי את התחנה וסרבו לפנותו. ככה מכניסים אורחים בקוקוס? התמקמתי לצידם ותוך דקה נצפו הפטישנים, חלקם החלו להתקרב למרחק של כ8-10 מ´, אך למרות שנראו בבירור, רק בודדים ביצעו גיחות קרובות לעברי. "נוהל פטישנים" הוא כזה: אתה שואף שאיפות קטנות ומנסה להימנע מהוצאות בועות כמה שיותר זמן. הוצאת בועות כשפטישן התקרב? פוף, הוא נעלם בכחול בשתי תנועות זנב נמרצות. בין 50 ל 60 פטישנים נצפו בצלילה, בודדים התקרבו למרחק שיאפשר צילום ראוי. 4 צבים, לא מעט marble rays (חתולי ים) ואין ספור לבני קצוות נצפו, אבל אותם שווה לצלם רק בלילה, בשעות היום אני מתעקש לא לכנות אותם כרישים אמיתיים. מעט לפני הכניסה לדקו התחלנו לעלות למעלה בהדרגה ולעבור תוך כדי כך לpinnacle הרדוד יותר. גם שם הייתה פעילות פטישנית ערה, אך ממרחק בטחון של 10- 15 מ´. לא נצפו לצערי: כרישי גלפאגוס גדולים שנצפים במקום באופן סדיר.
אפשר לסכם את הצלילה הזו כצלילת קוקוס אמיתית: חיות גדולות, זרמים חזקים, פעילות וגשם בחוץ. אפילו היפניות הגדולות חייכו חיוך גדול בסוף. יש מקום לאופטימיות לקראת הצלילות הבאות!
כרישים לבני קצוות בpunta maria
הצלילה השלישית התקיימה במקום שנקרא Viking Rock. צלילה רגועה במדרון עם כל הדברים הסטנדרטים. הופתענו במהלך הצלילה ע"י 4 silver tip די קטנים שנצפו גם בחניית הבטיחות.
על צלילת הלילה ויתרתי באותו יום מכיוון שהיא תוכננה להתבצע במקום שונה מזו של אתמול. פחות אקשן עם כרישים. בלילה ראינו מצגת חימום אוירה על הצלילה בצוללת הקטנה. מעורר תיאבון עד ששומעים את המחירים.
לאחר שינה ערבה קמנו לבוקר נאה. אפרופו בוקר, כאן המקום להודות בהתמכרות בהתמכרות חמורה שפיתחתי על הARGO: קפה. כן אני יודע, זה קצת מאוחר לפתח התמכרויות בגילי, אבל מכונת הקפה האספרסו המשוכללת שהותקנה בספינה והולעטה בקפה קוסטה ריקני מעולה פשוט גרמה לי לתקתק שוטים של אספרסו וסוגים אחרים של קפה בקצב מהיר יותר משנופחים אחרי חומוס פול משובח באבו חסן. הקפה בקוסטה ריקה פשוט משובח! ואם לחזור לאוויר הדחוס, פתחנו את היום ה3 באתר שנקרא אלסיון. אלסיון הוא הר תת מימי אפוף זרמים שעולה מקרקעית הים עד לעומק של 25 מ´. ישנן באלסיון מספר תחנות ניקוי בעומק 30 מ´ +-. הראות הייתה לקויה, כ 10 מ´ בלבד. הבחנתי בלהקה נאה של פטישנים שמנתה כ 30 פריטים ששייטה בסמוך למצוק. ברגע שהצוללים הגיעו לאזור העמיקו הפטישנים במספר מטרים נוספים והגיחו לעברנו מדי פעם. להקות גדולות של דגים שונים הסתובבו על שפת המצוק והיוו תפאורה יפה לפטישנים שהגיחו מדי פעם. לבני הקצוות הבלתי נמנעים הסתובבו כהרגלם בין סנפירינו והפריעו לצוללים למצוא מקום נוח למסתור. לאחר שהחלפנו תחנות ניקוי והתמודדנו עם הזרם החזק, המחשב התחיל לגלות סימני מצוקה והתעקש להיכנס לדקו. זה היה הזמן להתחיל לעלות ולהתנקות מכמויות החנקן המשמעותיות שצברתי ביומיים האחרונים. בימים כתיקונם אלסיון ידועה בלהקות הפטישנים שחולפות מעל המצוק, סמוך לפני המים ומעניקות מחזה פנוראמי פטישני מרהיב למתבוננים מלמטה. היום לא, אולי בפעם הבאה... אגב זוג היפניות למקרה שתהיתם מפגינות שביעות רצון כללית גבוהה במיוחד ביומיים האחרונים ונוהמות צלילים מצחיקים של אושר מתחת לשפמים. אני לא יכול שלא להסיק שיש קשר ישיר בין מספר הפטישנים שנצפים באותה צלילה לבין קשקושיהן המשעשעים. כן ירבו, אני בהחלט מעדיף אותן מסופקות.. בשורות מדאיגות הגיעו באותו יום: האישור הזמני להפעלת הצוללת מתעכב ולא ידוע אם ומתי יגיע. מספר צוללים שהזמינו מקום בצוללת מראש נראו מאד מאוכזבים וקיוו לחדשות טובות בהמשך.
להקה ופטישן בalcyon
הצלילה השנייה באותו יום הייתה באתר הקרוי submerged rock. זהו הר תתי מימי קטן עם מנהרה באורך של 10 מטרים שחוצה אותו בעומק של 20 מ´. המנהרה מלאה בgrunts , snapers , כרישים לבני קצוות שעוברים אותה ולהקות של דגים שונים. הזרם והסוול החזקים מקשים על הצילום והראות די מחורבנת, ועדיין המחזה יפהפה. הרגלתי כבר את הדייב מסטרים למוזרויות שלי והם הניחו לי לנפשי וצללתי לבד פחות או יותר. בסיום הצלילה הים התמלא במדוזות קטנות וצורבות שגרמו לעקצוצים לכולם, ממש ג´לי פיש לייק באוקיינוס הפאסיפי. להקה של דגי wahoo לוותה אותנו בזמן חניית הבטיחות וגרמה למחשבות אסורות על סשימי טעים- ייעודם האמיתי..
להקה בפתח מערה בsubmerged rock
חזרנו לספינה והתבשרו שאת הצלילה השלישית נקיים באתר שנקרא סילבראדו. סילבראדו ידוע בשל שתי תחנות ניקוי רדודות שלהקה קטנה של silver tips אימצה משום מה. בנוסף, ניתן למצוא על הקרקע החולית מרחק 10 דקות צלילה את הדגים הביזאריים, בשם red liped batfish. אלו דגים מוזרים למראה עם שפתיים אדומות בשרניות ודמוי זיפי זקן לבן שדומים 2 טיפות מים לערפאת. חסרה רק הכפייה להשלמת הדמיון. הכרישים לצערי לא הופיעו הפעם (נאמר לנו שהסיכוי לראותם עומד על כ 50% בלבד) אבל הצלחנו לפחות לאתר red liped batfish בודד בסופו של דבר. האומלל הקטן לא ישכח כנראה את המפגש עם הצלם הסיני הנמרץ מדי שרדף אחריו חסם את תנועתו ולא הניח לו במשך דקות ארוכות, היה קצת מקומם לראות את המחזה שגם מנע גישה נוחה לדג מצד צלמים אחרים. הצדק יעשה עם הסיני בהמשך הסיפור ונקמתו של ה red liped batfish תהיה קשה וכואבת*.
Red liped bathfish- לפני הנקמה
על צלילת הלילה שוב ויתרתי. כשאין כרישים- לא צוללים!
לקראת יום הצלילה הרביעי הוזמנתי ע"י שמוליק האחראי על הצוללת (המחשבה על להעיר אותו באמצע הלילה ולשאול אותו את השאלה "איפה המפתחות של הצוללת?" עלתה בי לא פעם ), לצלול איתו ועם אריק צלילה פרטית על פנגת השירות של הצוללת. אלי, איש הצוות השלישי של הצוללת הסיע אותנו. יצאנו ל dirty rock בתקווה לראות פטישנים במספרים גבוהים. כנראה שמיעוט הצוללים שכנע את הפטישנים להתקרב לכווננו יותר מאשר בצלילה הקודמת. למרות שכמעט ולא היה זרם באתר, חוויתי מספר מפגשים קרובים עם פטישנים בודדים. להקה בינונית המונה 40-50 פריטים שייטה מעט מתחתנו ושמרה על מרחק בטחון. בכל מקרה הגיחות של הפטישנים היפהפיים הפכו את הצלילה למוצלחת מאד. אין ספק שצלילה כמעט פרטית לאחד האתרים המפורסמים בעולם היא חוויה משובבת נפש.
פטישנם בdirty rock
הצלילה השנייה התבצעה בפינה הדרומית והמרוחקת ביותר בקוקוס, באתר שנקרא small dos amigos. כמו רוב הצלילות בקוקוס הצלילה היא סביב הר טרשי לא גדול. כשאני כותב מסביב, זו אמירה קצת תלושה, מכיוון שהזרמים משתנים באתר מדי יום ומדי שעה. במקרה שלנו, הצלחנו לשקוע עד לעומק של 20 מ´ והגענו לאזור שטוף זרמים ששיחק בנו כמו בעלה נידף. 4-5 מ´ היסחפות מהירה לימין, שהייה קטנה ואותו הדבר לצד השני. אח"כ קצת למעלה, קצת למטה, ערבול קל על הסלעים המשוננים וחוזר חלילה, כך בוודאי הייתה מרגישה גרב במכונת כביסה לו יכלה להרגיש. אבל כפי שידוע הזרמים הלא נעימים האלה שגורמים לצוללים לחוש כ"כ חסרי אונים מביאים הרבה חיים לאזור. ואילו חיים שהיו שם: פטישנים שעולים אלינו מכל הכוונים, להקות של כרישים לבני קצוות, טונות ענקיות במרדפים היסטריים אחרי הטרף, דגי WAHOO גדולים, Snapers, ג´קים מתואמים צדים בלהקה קטנה ואקשן מטורף מכל הכיוונים. ההחלטה לבחור לצלילה הזו בעדשת עין הדג התגלתה כשגויה: טונות של אקשן אבל במרחק שלא מתאים לעדשה כזו. בכל מקרה, אפשרתי לעצמי להיאחז בסלעים כנגד הזרמים האדירים ולצפות בסרט הפעולה הזה שאיש אינו יודע לביים טוב יותר מהמקור: הטבע. 45 דקות אינטנסיביות חלפו כהרף עין ונאלצנו להתרחק מהסלעים ולהתחיל לעלות לכוון חניית הבטיחות כדי לאפשר לפנגה לאסוף אותנו. אם חשבנו שבכחול יגמר האקשן, שמחנו להתבדות: טונות חתכו אותנו מכל הכיוונים, פטישנים חלפו די קרוב אלינו בדרך לאי שם, ג´קים המשיכו לעורר מהומות ולקינוח, מתחתנו, בקצה הראות התקרבה להקת סנפרים ענקית שנראתה כמו חומה כהה במים הכחולים. לא התאפקתי וירדתי לכיוונם. הסנפרים שונים מהסוג המוכר לנו והיו הרבה יותר גדולים ומרשימים. הם נראו מופתעים קצת מנוכחותי ומיהרו לפנות לי מקום של כבוד בלהקה. לא הצלחתי לראות את קצה הלהקה, הן מפאת גודלה והן מפאת הראות המוגבלת בעומק הזה. בינתיים כל הקבוצה הכחולה כבר עלתה לסירות ואני מצוי בעומק 25 מ´ לאחר שכבר התחלתי קודם את חניית הבטיחות, בהחלט זמן לעלות מעלה. הגעתי בשלום לסירה על שאיפות האוויר האחרונות, אבל היה שווה.
זוג במחול בsmall dos amigos
הצלילה הזו זו ההוכחה לכך שגם צלם אובססיבי כמוני יכול ליהנות מצלילה מדהימה גם מבלי לצלם תמונות משמעותיות מהצלילה. זו הייתה אחת הצלילות הטובות שאני זוכר, למרות ואולי בזכות התנאים הקשים שלה.
אחת היפניות הצליחה להציף בצלילה הזו באופן חלקי את המארז שלה. היה שווה לעזור לה עם יבוש ושיקום המארז רק כדי לשמוע את צווחות הגיל הקורעות שלה לאחר מכן. צריך לשמוע את הרפרטואר כדי להאמין... זה נשמע משהו כמו: אוהוווווו, אהההההההה, טנק יו מיסטל דני. גוד, גוד, ולי גוד!! ובכלל הטרנספורמציה שעברה על הצמד הנשי(?) היפני היתה מדהימה: הן קרעו את כל הקבוצה מצחוק עם שטויות וצווחות ביפנית ועד מהרה הפכתי לגרופי נלהב שלהן.
אחרי ארוחת צהריים דשנה ו6 כוסות של אספרסו כפול שנועדו לשמור על העיניים פקוחות, שמנו פעמינו שוב לכיוון סילברדו (תחנות הניקוי של הסילבר טיפ. נתקלנו בראות של כ6 מ´ בממוצע כתוצאה מהמפל השוצף שנשפך למים בסמוךוהסחף וים החול שצוללים הרחיפו. אבל כשהגענו לתחנה הוא היה שם! כריש כסוף גדול מימדים ומרשים, 2.5-3 מ´ גודלו, נע באצילות שחצנית כששני ג´קים חנפנים שוחים לצידו. הראות הייתה על הפנים אבל הנוכחות המרשימה של הכריש שימחה אותנו. המשכו בצלילה באתר הלא מרשים ולמרות חיפושים נרחבים, לא הצלחנו למצוא דג ערפאת בצלילה הזו. מה שמצאנו היה מרבד גדול של כוכבי ים והרבה דגיגים קטנים בין האבנים באזור.
Silver tip בsilverado
שמחנו לשמוע שצלילת הלילה מתוכננת שוב למנואליטה קוראל גארדן, משכנם של המוני לבני הקצוות. ושוב האקשן לא מאכזב. נהפוך הוא, נראה כאילו הכרישים הספיקו להתרבות בfast forward מלפני יומיים והם מגיחים מהחושך לעבר אור הפנסים מכל עבר במספרים דמיוניים, הם מתחככים בנו מכל הכוונים. מדהים עד כמה מהר מתרגלים לזה והמגע הפיזי איתם נראה טבעי. לפני כשנה אגב, צלילות הלילה באתר הופסקו זמנית שכן כריש נמר ענק תקף וקרע ל2 כריש לבן קצוות וכל זה לעיניי קבוצת צוללים המומה שצפתה במחזה. הכריש המשיך להפגין התנהגות אגרסיביות כלפי הצוללים וגרם להם לדופק מואץ. בעקבות האירועים הללו הוחלט להפסיק עם צלילות הלילה באתר עד להודעה חדשה. הדייב מסטרים פשוט סירבו לצלול שם. הצלילות חודשו למרבה המזל כחודש לפני שהגעתי והאקשן בשיאו.
ובצלילה עצמה האקשן מתגבר ולבני הקצוות שכנראה אינם הציידים המשובחים בעולם מפספסים תפיסות קלות של דגים מנומנמים. נראה שזה רק מתסכל אותם והם מגבירים את תדירות הגיחות ומהירותם. אני מעריך שמספרם של הכרישים בשטח הצלילה (רדיוס של לא יותר מ20 מ´) הוא מעל 200 פריטים.
כרישים לבני קצוות בלילה
יום הצלילה החמישי (יאללה, איך שהזמן טס) החלה עבור הקבוצה הכחולה בצלילה נוספת ב punta maria הזכורה לטוב. בדרך לאתר (15 ד´ של הפלגה) ראינו ספלשים של מים מרחוק ולאחר מספר שניות יכולנו להבחין בשני humpback whales שבדיוק יצאו לשאוף אויר ולחלץ את עצמותיהם מחוץ למים. לאחר מספר דקות נוספות ראינו מרחוק תנועה נרגשת של ציפורים ובלאגן על פני המים: כל הסממנים ל baitball נחשק. למרבה הצער התקנות החדשות בקוקוס מונעות מהמפעילים לאפשר לצוללים לקפוץ למים ולחוות את האקשן, כך שנותר לנו רק לדמיין מה שפספסנו. הגענו לבווי שמסמן את האתר והתגלגלנו למים. מים חמים מדי והעדר טרמוקלינה גרמו לאקשן רגוע יחסית לצלילה הקודמת באתר. הפטישנים המעטים שמרו על מרחק בטחון בעומק 30 מ´ ורק כשעברנו ל pinnacle הסמוך התחילו הדברים להשתפר כשטונות, ג´קים והמוני white tips הקיפו אותנו. איגל ריי חביב הגיח לעברנו מהמים העמוקים והמשיך לדרכו.
צוללת וזוג trumpet fish
סיימנו את הצלילה והלכנו לשמוע מה יש לקבוצה הצהובה לספר על הצלילה בדירטי רוק.
שמענו מהם שהייתה צלילה משובחת עם פטישנים קרובים ואקשן טוב. נקווה שהאקשן יימשך עד שנבצע את הצלילה באותו אתר כעבור שעתיים. וכך עם ציפיות גבוהות יצאנו לצלילה נוספת בדירטי רוק כששמוליק מפעיל הצוללת המושבת מעבודה, שוב הצטרף אלי לצלילה. החלטנו שכדי להגביר את הסיכוי לתפוס את הפטישנים קרוב אלינו, נרד אל מתחת לטרמוקלינה, אל הטמפרטורות הנמוכות יותר שהפטישנים כ"כ אוהבים. שמוליק צולל עם מערכת סגורה של אינספיריישן והוא לא משך איתו חוב חנקן משמעותי כמוני, כך שלא הייתה לו שום בעיה לרדת עמוק. החלטתי שאני דוחף את המגבלות ויורד לכוון ה40 מ´+, מתחת לטרמוקלינה. הטרמוקלינה אכן הורגשה ונראתה בקלות (שכבה של מים עכורים וקרים יותר) בעומק של 24 מ´ בערך, בהחלט רדוד יחסית ומבשר טובות. כעבור כחצי דקה נוספת אנחנו מגיעים לתחנת הניקוי האהובה על שמוליק בעומק של 42 מ´ ובום! הפטישנים מתחילים להתקרב אלינו כאילו שאנחנו לא קיימים! עוברים 2...ועוד 3...ולאט לאט נגלית כל הלהקה לעיניי, בערך 50-60 פטישנים גדולים ושמנמנים, כשהצלקות, סממני ההזדווגות נראים בבירור על הנקבות, סמוך לזימיהן. תארו לעצמכם את המראה, מים אפלים בעומק 40 מ´ + עם פטישנים שחוצים מולנו בתהלוכה רבת הוד וברקע למעלה חולפים פטישנים נוספים, כרישים לבני קצוות שאי אפשר לספור וכמובן עשרות אלפי דגים נוספים שנהנים בעליל מהטרמוקלינה והמים העשירים בחומרי מזון שהביא הזרם. שמוליק ואני מתבוננים האחד בשני ומחזיקים בראשנו כלא מאמינים! (ולשמוליק יש צלילה או שתיים באתר).
להקת פטישנים נוספת בdirty rock
שני המחשבים שלי מצפצפים בטירוף ומזכירים לי שלמרות המחזות הלא ייאמנו עדיין חלים עלי מגבלות של בן אנוש ואני רואה לחרדתי שנכנסתי לדקו עמוק. מה הפלא? ימים רצופים של צלילה על המגבלות ועומק לא מתאים בעליל לתערובת הנייטרוקס הרגילה (32%). אני מכריח את עצמי להתנתק מהמחזה שאני רואה ובדיוק רואה בזווית העין ובקצה גבול הראות מעלי את הג´קים, להקת הבית באתר. צריך להבין, אין עוד דבר כזה. להקה שניתן לראות את תחילתה אך לא את סופה. הלהקה מסודרת בצורת סליל שנמשך עד אחרי קצה הראות. פשוט ענן בלתי נגמר של ג´קים.
עליתי לאט ככל שאני יכול לכוון הלהקה כשהמחשבים שלי עומדים להחרישני מרוב צפצופים והתראות, דקו, מהירות עליה, התראות אויר במיכל ומה לא. זה בכל זאת חזק ממני ומההיגיון המפוקפק שלי. יהיה בסדר, לא? אני מגיע ללהקה, מתנשף ונרגש והם מתחילים ליצור סביבי מעגל בעוד החלק האחורי של הלהקה העצומה נמצא רחוק מאד עדיין מלהגיע אלי. עוברים סביבי אלפי ג´קים ממרחק של סנטימטרים אחדים ועוד ועוד ועוד....הלהקה הזו לא נגמרת!
אין ברירה, מצב האויר מאותת לי לעלות. אני לבד בלב ים אחרי שהתרחקתי מהקבוצה, מקווה שלא רחוק מדי מהפנגה שאמורה לחכות לנו על פני המים. בחניית הדקו הארוכה אני מנפח את "הנקניק" ושוכח שאין לי גלגלת להציף אותו מעומק של 5 מ´. אני משחרר אותו למעלה ומצפה לטוב. המחשבה על מתקן העיכון הקטן שמצוי על המאזן שלי מעודד, אותי. כל אחד מהצוללים קיבל אחד כזה כבר ביום הצלילות הראשון. המשדר, לאחר הפעלתו, אמור לסמן לספינה את מיקומו של הצולל, גם אם הוא נסחף מיילים אחדים.
לאחר שהמחשב מנקה אותי אני עולה לפני המים ולשמחתי מצליח לראות את הפנגה לא רחוק ממני. איזה הקלה! אני מבטיח לעצמי לא להסתכן יותר בצורה כזו ביומיים שנותרו לי. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שעדיף לי לוותר על שתי הצלילות שנותרו לי באותו יום, גם כך האדרנלין ששוצף בדם יספיק לי לשבוע הקרוב.
התחושה ביום הצלילות השישי היא ששעון החול מתחיל לאזול במהירות. נותרו רק יומיים של צלילות. אנחנו מחליטים ללכת ביום הזה על 2 אתרים "בטוחים" בבוקר: דירטי רוק ואלסיון. כרגיל 2 הקבוצות מתפצלות ואנחנו מתחילים בדירטי רוק. יורדים לאזור ה40 מ´ להמתין לפטישנים. הם מופיעים אמנם אבל במספרים קטנים יותר מאשר בפעם הקודמת. להיכן שאני לא צולל, מגיעות היפניות ויושבות לי על הראש בלי דיסקרטיות יתרה. הפטישנים כמובן לא אוהבים את ההתנהגות הזו ונעלמים לתוך המרק הסמיך מדגים בקצה הראות.
לא נותר אלא לנסות ולעבור ל pinnacle הסמוך בעומק 18 מ´. גם שם האקשן הצנוע של לבני הקצוות ולהקות קטנות של ג´קים. אנחנו עולים לכחול לקראת חניית הבטיחות ומתחילים להבחין בלהקת הענק שראינו אמש. המחזה לא נתפס עדיין. כמויות מטורפות של ג´קים שיוצרים מעברים לצוללים שחותכים את המבנה שלהם. אני מצלם מספר תמונות של הלהקה, עם הצוללים ברקע וסה"כ די מרוצה מהצלילה למרות מיעוט הפטישנים. לאחר שהמחשבים ניקו אותי מהדקו הקל (שוב), אני עולה על פני המים. מספר ציפורי בובי צפות במים וממתינות לדגיגים כדי לחטוף אותם במקורן ואני מנצל את ההזדמנות לצלמן.
ציפור boobie מחפשת מזון
הצלילה השנייה מתבצעת כאמור לאלסיון. הפנגה נתקלת בדרכה בים גבוה והדרך נמשכת זמן כפול מהרגיל. הקפיצה למים וההגעה לחבל קשות בים הגלי ומול הזרם. בסופו של דבר כולם נעזרים בחבל, שוקעים ונתקלים בראות גרועה מאד. שילוב של הראות והעננים הכבדים מאלצים אותי להעלות את רגישות החיישן עד ל800 אסא. עדיין לא צילמתי עם ערכים כאלה במצלמה מתחת למים. למרות הראות הרעה והחשכה ששוררים למטה אי אפשר לפספס את הטונות המשחרות לטרף שמסתובבות מסביב ואת לבני קצוות בכמויות גדולות שרובצים חסרי מעש על קרקעית ה pinnacle, נחמד מאד, אבל לי חשוב למצוא תחנת ניקוי מבודדת ועמוקה ולהיתקל בפטישנים בלי שהיפניות הגדולות ירכבו לי על המיכל. אני נמצא קרוב לחבורה, רואה פטישנים קרובים פה ושם אבל עדיין אני לא זוכה לראות את הלבן בעין של הפטישנים. הם עדיין במרחק גבולי לצילום. עוברות מספר דקות והלהקה נעלמת. רגע לפני שאני מחליט לעבור מקום אני מרים את עיניי למעלה ונתקל במחזה מרהיב: להקה של עשרות פטישנים עוברת באלכסון מעל ראשינו. אני ממהר לשנות נתונים במצלמה ומצלם את מה שנשאר מהלהקה. זה אחד המחזות שצלמים חולמים לתפוס בקוקוס. להקות גדולות של פטישנים והרגע טעמתי חלקיק משכר מהחוויה.
מסך של פטישנים בalcyon
אני עובר מקום והפטישנים כאילו עקבו אחרי לשם ומתחילים להתקרב. איך שאני מתחיל לצלם, אני מרגיש חבטה חזקה בראשי! נבהלתי לרגע, האם פטישן עצבני מנסה להראות לי מי הבוס ומכה בי בפטישו הקשיח? אבל לא, אלו הן קייקו וסייקו היפניות שהחליטו שהן מתמקמות לי על הראש! הן חושבות שהן בפלאו ומעגנות את עצמם לסלעים באמצעות הריף הוק. הפטישנים, חיות ענוגות שכמותן, כמובן מיד בורחים,. מה הם עשו שזכו לקבל את הקמיקאזות חדורות המוטיבציה הללו? אני מנסה להסביר ליפניות שכדאי להן לרדת ולהסתתר מאחורי סלע אבל הן רק מחייכות מנופפות בהתלהבות ומפריחות ענני בועות שמבריחים את אחרוני הפטישנים סופית.
עוד מהלהקות של alcyon
התייאשתי ובכל מקרה כבר התחלנו בעליה האלכסונית, נסחפים בזרם ומצפים למפגשים בדרך. אני כמובן רואה בזווית העין את הפטישנים חולפים שוב אבל הצפצופים ההיסטריים של המחשבים מחזירים אותי למציאות ומחייבים אותי להמשיך בעלייה. בינתיים פספסתי את הקבוצה ואני נסחף לי לאיטי עם הזרם לכחול העכור של אלסיון. בדרך אני פוגש מספר פטישנים, דגי וואהו סקרניים ומספר טונות גדולות שבאו לבדוק את היונק הגדול שמולן. אני עדיין מקווה לראות את אחד מכרישי הלוויתן שנראים באתר באופן תדיר. תוך כדי ניפוח הנקניק אני משלים את חניית הבטיחות עולה על פני המים בחשש מסוים ורואה מעבר לגלים הגבוהים את הפנגה המיטיבה מעלה את יתר חברי הקבוצה. בחוץ כבר גשם כבד, ים גבוה וארוחת צהריים דשנה שמצפה לי. כנראה שאצליח להגיע אליה גם הפעם.
החלטתי לוותר על ביצוע הצלילה השנייה יחד עם חברי הקבוצה הכחולה ובמקום זה יצאתי עם אריק מפעיל הצוללת השני ששימש גם כדייב מסטר בימים שהצוללת הושבתה לצלילה רדודה. יצאנו יחד כדי לארוב לציפורי הבוביס ליד המצוק הסמוך לספינה העוגנת. בגשם שוטף הרמנו בווי מעלינו בתקווה למשוך את הציפורים הסקרניות לנחות לידנו כדי שאוכל לצלמן מתחתן. אך מכיוון שאת הטבע אי אפשר לקמפז כרצונך, הן לא נחתו במים אלא הסתפקו במעוף נמוך מעלינו ובהטלת לשלשת סמלית על ראשי. לאחר כשעתיים צלילת הלילה השלישית ל Manuelita coral garden עמדה לצאת לדרך. גשם שוטף וסחף שנשטף במשך היום מהמצוק הסמוך לא בישרו טובות לגבי הראות באתר. ואכן הראות לקויה. אבל כמובן שאת הכרישים הצדים שהסתובבו בקבוצות, משחרים לטרף, זה לא עניין. ג´קים גדולים, כהים ומרושעים למראה הצטרפו לניסיונות הציד האגרסיביים והעניקו נופך חדש לצלילה. הדגים הגדולים חתכו אותנו מכל הכוונים וגרמו לערנות מוגברת אצל הצוללים. סה"כ צלילה משובחת כמו כל צלילות הלילה באתר הזה.
כרישים לבני קצוות במבנה לילי
לאחר ארוחת הברביקיו שציפתה לנו והסרטים שהציג סטן ווטרמן, עליתי לסיפון העליון כדי לעשן ומה אני מוצא שם? כ6 ציפורי בוביס מגעגעים, מצטופפים מתחת לשולחנות ומסתובבים לי בין הרגליים כדי למצוא מסתור מהגשם. ז****! עכשיו מגיעים?
הבוקר האחרון לספארי הגיע ואיתו גם גשם שוטף וים גבוה. האמת היא שזה מזג האוויר הרגיל בקוקוס בתקופה זו של השנה ולנו רק היה מזל בימים האחרונים עם ים רגוע יחסית ושמש שהגיחה בין העננים מדי פעם. הדרך לצלילה הראשונה בדירטי רוק נמשכת זמן כפול מהרגיל כשהפנגה החזקה מפלסת דרכה דרך הגלים שבאים מולנו. ניתן רק לדמיין את הדינגי המצ´וקמק של הספינה oceanic aggressor שהגיע לאי לפני שעות אחדות עושה את אותה הדרך. פשוט ליגה אחרת. ה aggressor אגב, נראית כמו גרוטאה עלובה וקטנה ליד ה Argo החסונה והחדישה. האם שווה 2000$ הפרש בין 2 הכלים לספארי דומה? אתם תחליטו.
אנחנו מגיעים לdyrti rock וקופצים למים הסוערים. בניגוד לפני הים הסוערים, מתחת לפני הים התנאים פשוט מעולים: ראות הכי טובה שהייתה לנו עד היום, בסביבות ה30 מ´ וזרמים בינוניים. אני מחליט לדחוף עוד מעט לכוון ה45 מ´, כל האקשן מתרכז שם מתחת לטרמוקלינה. פטישנים ראשונים מגיעים ואחריהם עוד ועוד מהם שמתקרבים לכיווני. הפטישנים שומרים על עומק של 40-45 מ´ רק בודדים מגיעים רדוד יותר לגיחות חטופות.
עוד מפגש קרוב גdirty rock
אני מחליט להמשיך הפעם עם הקבוצה ומתקדם לעבר ה pinnacle הרדוד יותר. ציוצים של דולפינים מלווים אותנו בתנועתנו אך הם לא נראים לעין. אני כבר מתנשף מהמאמץ שחוויתי בעומק ומנסה להאט ולהסדיר את הנשימה. כשאני סופסוף מגיע לpinnacle ומתחיל להירגע מופיע הקיר המקושקש הקבוע של המקום: להקת הjacks הבלתי נגמרת שהולכת ומתקרבת ומתחילה לעבור באלכסון אלינו. הדגים התחתונים של הלהקה נמצאים בעומק של 25 מ´ ואלה העליונים קרובים לפני המים. שוב, למרות הראות המצוינת לא ניתן לראות את הקצה של הלהקה. אני שוב לא עומד בפיתוי ומחליט לצאת לעברם. סמוך ללהקה ניתן לראות 2 דולפינים שמגיחים לתוכה ומפזרים את הג´קים לכל עבר. נראה כאילו הם נהנים מהמהומה והטרור שהם מצליחים להשליט. מסתבר שהג´קים פולטים במנוסתם שאריות מזון והדולפינים נהנים לאוכלם. כמה מאכזב שזה כל הסיפור, מסתבר שגם דולפינים אוכלים שאריות כאחרוני יצורי הים. הדולפינים נעלמים והלהקה חוזרת לצורתה המסודרת, אני ממשיך בצלילה לתוכה ולא מצליח לדמיין את מספר הג´קים שעוברים על פני. אני שוב מתנקה מהחנקן בזמן אך מסיים את הצלילה עם כאב ראש חזק. מפאת לוח הזמנים הצפוף אנו חייבים לסיים צלילה שלישית עד השעה 2 ולצאת מוקדם חזרה עם הספינה כדי לתזמן את הכניסה למעגן בזמן הגאות בנמל הבית-פוטארנאס. שעה ורבע לאחר הצלילה הראשונה אנחנו שוב יוצאים לצלילה בפונטה מריה הזכורה לטוב מהקצה הדרומי של האי. הקבוצה הצהובה שוב צפתה שם לפנינו בכרישי סילקי ומספר כרישי גלאפאגוס גדולים. מזג האוויר בינתיים השתפר פלאים ושמש חזקה הגיחה מבעד לעננים. גם הים נרגע באופן משמעותי וגרם להפלגה נוחה יותר לאתר המרוחק. וכל זה רק שעתיים אחרי הגשם השוטף והים הגבוה בצלילה השנייה.
המבנה הטופוגרפי של פונטה מריאה הוא כאמור דמוי אמפי כשהצוללים ממוקמים בחצי קשת בעומק 30 מ´ וצופים למטה לעבר ה"זירה" בעומק של כ60 מ´. ביום עם ראות נדירה כזו יכולנו לראות את כל המתרחש בזירה. פטישנים רבים התגודדו שם ועלו מדי פעם לעברנו. שני כרישי לבני קצוות חיזרו נואשות אחרי נקבה שנראה שתיכף הולכת להיעתר להם. הזכרים ניסו לאחוז בשיניהם בעורה של הנקבה משני צידיה, אך התהליך עדיין לא נכנס להילוך גבוה וידעתי שיתכן שימשך עוד זמן רב. לעזאזל, אני הולך להפסיד מנאז´ א טרואה! ובטח יהיה שם גם סאדו!
להקת כרישים לבני קצוות בpunta maria
וכל זה בגלל החנקן ולוח הזמנים המזופת. צריך להתחיל בעליה. עובר לידינו צב סקרן ואיגל ריי די אדיש ואנחנו סתם נהנים ב pinnacle הסמוך מהלהקות הקטנות, לבני הקצוות ועדיין מקווים לראות את הגלאפאגוסים המדוברים. אנחנו עולים לחניית הבטיחות שזכורה לי לטובה מהמפגשים עם הסילקים בסיבוב הקודם שלי, שם מצאתי את עצמי לבד, מרוחק מהריף ומוקף 15-20 סילקיס סקרנים שהגיעו עד לסנפירי.
Trumpet fish וזוג צוללים ברקע
אבל לא הפעם לצערי. אנחנו חוזרים לספינה ואני מחליט לסיים את פרק הצלילות ולוותר על הצלילה האחרונה בספארי הזה לטובת מנוחה ורגיעה אחרי הבוקר האינטנסיבי שעברתי. לא כל יום אני מבצע 2 צלילות לעומקים גדולים בפרק זמן של 3 שעות עם כניסה די משמעותית לדקו. מצד אחד אני מותש לחלוטין מהשבוע הזה ומצד שני אני לא מרגיש שמיציתי את עצמי לחלוטין מבחינה צילומית.
שתי הקבוצות מתכוננות לצלילה שלישית ואחרונה ואני מחליט לפנק את עצמי בכוס קפה ומנוחה על הסיפון העליון. אני מבחין בסיפון התחתון בצלם הסיני שביקש לצלול שוב בסילברדו כדי לבצע מקצה שיפורים צילומי עם הRed liped bathfish. כנראה שלא הספיק לו סשן ההצקות בצלילה הקודמת לאותו אתר ועם אותו אובייקט. הוא מקבל את מבוקשו ויוצא עם אחת הקבוצות לאתר הקרוב. לאחר שעה ורבע וקריאה של 40 עמודים, אני מבחין ב7 צוללים שמחים שחוזרים מהצלילה ועולים על הספינה מהפנגה. צולל אחד לעומת זאת עולה עצבני וממהר לעמדת הטיפול במצלמות. זהו מיודענו, הצלם הסיני. מסתבר שקורט (שם סיני?) הציף את מצלמתו בניסיונותיו לצלם את ה Red liped bathfish. תוך שניות מספר התובנה הבלתי נמנעת מחלחלת בי: ה Red liped bathfish הוא המקבילה הקוקוסית לאנטנר המנחס של מפרץ אילת! יש לו כוחות על והוא גורם להצפות ומרעין בישין שונים בקרב הצלמים. מתוך הזדהות עם הבאעסה המוכרת באירוע הצפה לא שמחתי לאידו של הצלם, אבל עלתה בי התחושה שצדק פואטי מסוים נעשה עם המציק הסדרתי וה Red liped bathfish הנרדף מגחך בסיפוק בעומק של 12 מ´, לא רחוק משם..
ואפרופו צילום, אם מתחילים בסיכומים: למי שמצלם בימים עם ראות טרופית טיפוסית קשה מאד להסתגל לתנאי הצילום בקוקוס. אתה צריך להכניס המון אור לחיישן והאור הזה פשוט אינו בנמצא, בעיקר בימים מעוננים. צריך לפתוח צמצם, להוריד מהירות סגר ולעלות באסא בצורה משמעותית. מצאתי את עצמי לעיתים מצלם ב 800אסא ועדיין קיבלתי צילומים חשוכים. גם כשאתה מצלם כחלק מקבוצה של 8 צוללים זה לא כמו לצלם לבד. אתה חייב לשמור על הקצב ותוכנית הצלילה ולצלול יחד עם כולם בקוקוס. זה לא נעים למצוא את עצמך לבד באוקיינוס אחרי שחלמת דקה מיותרת. למזלי כל השטויות שעשיתי בלהט הצילום נגמרו בטוב. זה באמת לא כדאי לעלות מצלילה בים סוער ולגלות שאתה לבד. שמעתי על מספר צוללים וצלמים שנפרדו מקבוצותיהם בשנים האחרונות ולא נמצאו לעולם. איזה בזבוז משווע של מארזים וציוד צילום משובח..
סיכום צלילות, הרהורים נוגים ובכל זאת אופטימיות לסיום
צלילה בקוקוס היא תמיד חוויה מחשמלת. אתה לא יכול לצפות את התנאים שם למטה ולא את החיות שתראה בכל צלילה. תנאי הים הקשים לעיתים עלולים להרתיע צוללים לא מנוסים מלהגיע לקוקוס ובצדק. אין כאן שום דבר שמזכיר צלילה קריבית נינוחה או לחליפין את הבריכה המלוחה שהספקתי להתמכר אליה בשנתיים האחרונות-אילת. אבל חשוב לציין שמי שהיה כאן בעבר הרחוק כמוני וזוכר בערגה את המראות הכמעט דמיוניים מפעם צריך להגיע לקוקוס עם רמת ציפיות ריאלית, ולהבין את העובדות לאשורן: מספר הכרישים בקוקוס (ובעולם כולו) נמצא בירידה מתמדת. הסיפורים ששמעתי ממקורות יודעי דבר מספרים על דיג כרישים תעשייתי ופרוע בידיעתם של הגורמים המוסמכים. אוניות דיג ענקיות מטאיוואן ומדינות נוספות מדרום מזרח אסיה שקיבלו רישיונות בלתי מוגבלים כמעט לדיג באזור תמורת לא מעט מצלצלין ועסקאות מפוקפקות, גרמו לריקון הים מלהקות הכרישים הזכורות לטוב. המראות של אוניות ענק עמוסות בעשרות טונות של סנפירי כרישים מוכרים כאן היטב לכל מקומי שרווחתו של הטבע בקוסטה ריקה יקרה לליבו. אבל מה הם כבר מאות אלפי כרישים (ולא רק, הרשתות האלה אינן בררניות במיוחד) שנכחדו מול פרויקט טאיוואני נוצץ? פשוט בא לבכות. בכל מקרה, הכרישים עדיין לא נעלמו לגמרי (עדיין) ובימים טובים בעומקים גדולים וזרמים חזקים בד"כ ניתן להבחין עדיין בחלק מהלהקות הבלתי נשכחות של קוקוס. אבל לא על הדיג לבדו. גם הטמפרטורות שעלו בהתמדה בעקבות ההתחממות הגלובאלית (לי זכור הבדל של 2-3 מעלות לפחות מהפעם הקודמת שלי בקוקוס), גרמו לנסיגתן של הלהקות הגדולות לעומקים גדולים יותר. ועדיין, קוקוס מעניקה לצולל חוויה של פעם בחיים. בנוסף, צריך לזכור שבקוקוס הכול טבעי: אין האכלות כרישים, אין פיתיונות ואין טריקים שניתן למצוא בחלק גדול מצלילות הכרישים בעולם. מי שמתעניין בצילום וצלילות עם כרישים יודע בדיוק על מה שאני מדבר. אני מקווה שבפעם הבאה שאגיע לכאן, המצב יישאר לפחות כמו שהוא היום. אשרי המאמין.
להקת פטישנים אופיינית לקוקוס- בעיקר בעומקים גדולים- עומק של 45מ´ בdirty rock
